המפתח' מאת יצחק בשביס זינגר'
הסיפור 'המפתח' מתאר הארה וחשבון נפש של דמות מיואשת תוך גילוי מחדש של החסד בעולם. זהו סיפור על לידה מחדש. אולם לצד העלילה, הפשטנית במקצת, שמתארת כיצד בסי פופקין מוצאת עצמה נעולה מחוץ לדירתה וכך לא נותר לה אלא לסמוך על חסדי הרחוב ואנשים זרים, משתמש בשביס-זינגר, זוכה פרס נובל לספרות (1978), בעיצוב המרחב והזמן כדי לבנות את התהליך שעובר על גיבורת הסיפור. האופן שבו בסי מפרשת את הזמן והמרחב משתנה במהלך הסיפור וכך מסוגל הקורא לראות את השינוי בתודעתה של הדמות.
"המפתח השבור פתח דלת במוחה שננעלה מאז מותו של סם"
אם נבחן את משפט 'המפתח' תרתי משמע של הסיפור, המופיע קצת לאחר אמצעיתו, נראה שהמספר חושף בפנינו את האירוניה שבה מפתח שבור דווקא מצליח לפתוח דלתות שאף מפתח אחר לא הצליח לפתוח מאז מות בעלה של בסי. אבל מעבר לאירוניה שיש במשפט, אנחנו רואים גם כיצד החיים של בסי מתוארים בעזרת מושגים של זמן ומרחב. נוצרת אנלוגיה בין הדירה הטחובה והסגורה לבין המוח, כלומר התודעה והמחשבה, של בסי. אין דרך לתאר זאת במילים פשוטות, אבל ברור לנו שיש קשר אנלוגי (כשדבר א' מסמן את דבר ב') בין הדמות לבין הסביבה שלה. לכך מצטרף עיצוב הזמן - כאשר הדמות מרגישה כלואה ומותקפת גם צהרי יום קיץ הופכים לזוועה, ואפילו כשנכנסים לסופרמרקט הממוזג, ואילו כאשר משהו בה נפתח - הלילה הניו-יורקי המאיים הופך לזמן קסום של התגלות וחסד. מכאן אנחנו למדים שעיצוב הזמן והמרחב בסיפורת יכול לשמש כעוד אמצעי לאפיון דמות, ולתיאור מצבה הנפשי. וניתן להיזכר ברסקולניקוב ב'חטא ועונשו' ההולך במבוכי סנט-פטרסבורג כשהוא חסר-מנוחה וחש אבוד ומבולבל.
לקשר האנלוגי בין הסביבה החיצונית של הדמות לבין מה שמתחולל בתוכה ניתן לקרוא גם מטונימיה. מטונימיה היא מושג ספרותי שאינו קשור דווקא למצבי נפש, מדובר בדבר דומה מאוד למטפורה. אולם אם במטפורה מה שמחבר בין שני המושגים הוא דמיון כלשהו (שפתי שושנים, בגלל הדמיון בצבע בין השפתיים לפרחי שושנה) הרי שבמטונימיה מה שמחבר בין שני המרכיבים שלה הוא קרבה פיזית. כאשר אנחנו אומרים ש'הבית הלבן הודיע על כך ש...' אנחנו לא באמת מתכוונים שהבית הלבן דיבר, אלא שמי שיושב בתוך הבית הלבן פרסם הודעה כלשהי. ודוגמא נוספת היא כשאנחנו שרים 'והעיר שושן צהלה ושמחה', אנחנו יוצרים דמיון בין העיר לבין תושביה היושבים בה. הקרבה הפיזית היא העיקר ולכן ניתן יהיה לתאר אנשים על ידי לבושם (השדים האדומים ככינוי לשחקני הפועל ת"א), על ידי המקום בו הם חיים ('צפונים' כדי לתאר מי שגר בצפון תל אביב), על ידי משהו שהם מחזיקים ('מאגיסט' הוא חייל שנושא את המא"ג ומתפעל אותו) ועוד ועוד.
אולם, כפי שאמרנו, בספרות בולטת המטונימיה של הסביבה למצבו הנפשי של הגיבור. ואם נחשוב על העולם המציאותי נראה שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בעקרון הספרותי הזה כדי לאפיין אנשים אמיתיים, ולא רק דמויות ספרותיות. כאשר אנחנו נכנסים לחדר של חבר והוא כולו מבולגן ומטונף אנחנו בדרך כלל נשליך מסביבתו למצבו הנפשי, במקרה הטוב - אם החדר שלו תמיד היה מבולגן ומטונף, נגיד לעצמנו שחברנו הוא טיפוס מפוזר, רשלן ובלתי אחראי. אם בדרך כלל חדרו מסודר ובוהק, נגיד לעצמנו שהוא עובר כרגע משבר נפשי קשה. כאשר אנחנו בוחרים חנות לקנות בה אנחנו בוחנים היטב כיצד היא מסודרת ומניחים שבחנות מסודרת מוכרים מוצרים אמינים יותר; החלוק הלבן של הרופא משרה עלינו תחושת בטחון, ולעומת זאת - שוטר שמדיו מלוכלכים מעמבה מעורר בנו חוסר בטחון. כמובן שמעצבים, ארכיטקטים ואומנים יודעים לנצל את הסביבה כדי להשפיע על מצבנו הנפשי ולשחק עם האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו ואנשים אחרים, זאת כנראה הסיבה שכל חדרי הניתוח צבועים בירוק בהיר - צבע שהתגלה כמרגיע במיוחד. לכן, הקשר האנלוגי בין הסביבה לבין הנפש אינו משהו המוגבל לעולם הספרות בלבד.
קראו שוב את הסיפור ונסו להסביר כיצד משתמש בשביס זינגר במרחב הסיפורי כדי לבטא את המתחולל בנפשה של בסי פופקין
"המפתח השבור פתח דלת במוחה שננעלה מאז מותו של סם"
אם נבחן את משפט 'המפתח' תרתי משמע של הסיפור, המופיע קצת לאחר אמצעיתו, נראה שהמספר חושף בפנינו את האירוניה שבה מפתח שבור דווקא מצליח לפתוח דלתות שאף מפתח אחר לא הצליח לפתוח מאז מות בעלה של בסי. אבל מעבר לאירוניה שיש במשפט, אנחנו רואים גם כיצד החיים של בסי מתוארים בעזרת מושגים של זמן ומרחב. נוצרת אנלוגיה בין הדירה הטחובה והסגורה לבין המוח, כלומר התודעה והמחשבה, של בסי. אין דרך לתאר זאת במילים פשוטות, אבל ברור לנו שיש קשר אנלוגי (כשדבר א' מסמן את דבר ב') בין הדמות לבין הסביבה שלה. לכך מצטרף עיצוב הזמן - כאשר הדמות מרגישה כלואה ומותקפת גם צהרי יום קיץ הופכים לזוועה, ואפילו כשנכנסים לסופרמרקט הממוזג, ואילו כאשר משהו בה נפתח - הלילה הניו-יורקי המאיים הופך לזמן קסום של התגלות וחסד. מכאן אנחנו למדים שעיצוב הזמן והמרחב בסיפורת יכול לשמש כעוד אמצעי לאפיון דמות, ולתיאור מצבה הנפשי. וניתן להיזכר ברסקולניקוב ב'חטא ועונשו' ההולך במבוכי סנט-פטרסבורג כשהוא חסר-מנוחה וחש אבוד ומבולבל.
לקשר האנלוגי בין הסביבה החיצונית של הדמות לבין מה שמתחולל בתוכה ניתן לקרוא גם מטונימיה. מטונימיה היא מושג ספרותי שאינו קשור דווקא למצבי נפש, מדובר בדבר דומה מאוד למטפורה. אולם אם במטפורה מה שמחבר בין שני המושגים הוא דמיון כלשהו (שפתי שושנים, בגלל הדמיון בצבע בין השפתיים לפרחי שושנה) הרי שבמטונימיה מה שמחבר בין שני המרכיבים שלה הוא קרבה פיזית. כאשר אנחנו אומרים ש'הבית הלבן הודיע על כך ש...' אנחנו לא באמת מתכוונים שהבית הלבן דיבר, אלא שמי שיושב בתוך הבית הלבן פרסם הודעה כלשהי. ודוגמא נוספת היא כשאנחנו שרים 'והעיר שושן צהלה ושמחה', אנחנו יוצרים דמיון בין העיר לבין תושביה היושבים בה. הקרבה הפיזית היא העיקר ולכן ניתן יהיה לתאר אנשים על ידי לבושם (השדים האדומים ככינוי לשחקני הפועל ת"א), על ידי המקום בו הם חיים ('צפונים' כדי לתאר מי שגר בצפון תל אביב), על ידי משהו שהם מחזיקים ('מאגיסט' הוא חייל שנושא את המא"ג ומתפעל אותו) ועוד ועוד.
אולם, כפי שאמרנו, בספרות בולטת המטונימיה של הסביבה למצבו הנפשי של הגיבור. ואם נחשוב על העולם המציאותי נראה שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בעקרון הספרותי הזה כדי לאפיין אנשים אמיתיים, ולא רק דמויות ספרותיות. כאשר אנחנו נכנסים לחדר של חבר והוא כולו מבולגן ומטונף אנחנו בדרך כלל נשליך מסביבתו למצבו הנפשי, במקרה הטוב - אם החדר שלו תמיד היה מבולגן ומטונף, נגיד לעצמנו שחברנו הוא טיפוס מפוזר, רשלן ובלתי אחראי. אם בדרך כלל חדרו מסודר ובוהק, נגיד לעצמנו שהוא עובר כרגע משבר נפשי קשה. כאשר אנחנו בוחרים חנות לקנות בה אנחנו בוחנים היטב כיצד היא מסודרת ומניחים שבחנות מסודרת מוכרים מוצרים אמינים יותר; החלוק הלבן של הרופא משרה עלינו תחושת בטחון, ולעומת זאת - שוטר שמדיו מלוכלכים מעמבה מעורר בנו חוסר בטחון. כמובן שמעצבים, ארכיטקטים ואומנים יודעים לנצל את הסביבה כדי להשפיע על מצבנו הנפשי ולשחק עם האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו ואנשים אחרים, זאת כנראה הסיבה שכל חדרי הניתוח צבועים בירוק בהיר - צבע שהתגלה כמרגיע במיוחד. לכן, הקשר האנלוגי בין הסביבה לבין הנפש אינו משהו המוגבל לעולם הספרות בלבד.
קראו שוב את הסיפור ונסו להסביר כיצד משתמש בשביס זינגר במרחב הסיפורי כדי לבטא את המתחולל בנפשה של בסי פופקין
וקטע קצר על בשביס-זינגר, כולל קטעים מנאום קבלת פרס הנובל שלו. בהתחלה הוא מגיב לעיתונאי שמצטט מישהו (לא הבנתי מי) שטוען שעבודתו של בשביס-זינגר היא בלתי הומניסטית, בלתי מוסרית ואינה תורמת כלל לאנושות, בשביס זינגר עונה: "יכול להיות שהוא צודק, מי יודע" - ואחר כך, בנאום קבלת הפרס הוא מסביר למה הוא כותב ביידיש, שפה גוססת: "אני מאמין בתחיית המתים ושהמשיח יגיע ומיליוני גופות של דוברי יידיש ישאלו מייד - 'האם יש איזה ספר חדש ביידיש לקרוא?' - תיהנו
כינורו של רוטשילד' מאת אנטון צ'כוב'
גם בסיפור 'כינורו של רוטשילד' משמש הזמן והמרחב כדי לבטא את המתחולל בנפש הגיבור, יעקוב, בונה ארונות המתים. הפעם, המרחב אינו רק מטונימי לנפשו האטומה של יעקוב אלא גם למרחב תפקיד פעיל - היער הכרות על גדת הנהר מזכיר ליעקוב את עברו, דוחף אותו לחשבון נפש יחד עם חווית האבל על מות אשתו מארפה, וגורם לו להבין את משמעות הזמן החולף. יעקוב חש החמצה, וכל זאת קורה על גדת הנהר - המטפורה השחוקה של הזמן. המרחב אינו רק 'צובע' את הסיפור ואת התודעה של הגיבור, כפי שקרה ב'המפתח' אלא גם מסמל את מה שהיה ולא ישוב - היער, המים שעוברים, הנעורים והחיים המבוזבזים על חשבונות כספיים.
יעקוב, גיבור סיפורנו, שקוע עמוק בחשבונות כספיים של כל דבר ודבר, הוא אינו מסוגל לראות מעבר לחומר. הוא מבצע פעולה הפוכה מהאנשה, שהיא לקיחת דומם או בעל חיים והפיכתו לבעל תכונות אנושיות. יעקוב עושה חיפצון (מלשון חפץ) של בני האדם מסביבו, הוא שולל מהם את תכונותיהם האנושיות (דה-הומניזציה). דוגמא לכך אנחנו יכולים לראות באופן בו הוא מתייחס לאשתו מארפה הגוססת, הנשענת על התנור כדי שלא יגער בה שהיא שוכבת. יעקוב "הוציא את אמת המידה שלו העשויה ברזל, קרב אל הזקנה ונטל את מידותיה. אחר כך עלתה היא על יצועה."
פעולת החיפצון (ראיפיקציה) מלמדת במקרה שלנו על גבר אדיש לאשתו. אולם חוקרים רבים חיפשו אחר חיפצון באופן שבו אנשים וארגונים מתייחסים לאנשים אחרים בחיים האמיתיים. פמיניסטיות רבות טוענות שגברים רבים מחפצנים נשים כשהם מתייחסים אליהן כאל אובייקטים מיניים בלבד, מרקס והוגים שהלכו בעקבותיו כתבו על האופן שבו הפועלים עוברים חיפצון ומתייחסים להם אך ורק כאל מספרים ומכונות. סצנה מפורסמת של צ'ארלי צ'פלין (שהושפע ממרקס) מן הסרט 'זמנים מודרניים' עושה פרודיה על האופן בו מנוהל המפעל שמבקש לחסוך כל רגע בשם הקפיטליזם ובכך הופך את פועליו למכונות. בדקות הראשונות של הקטע רואים כיצד צ'פלין הופך לשפן ניסויים של מכונת האכלה ובהמשך רואים כיצד הוא סובל מהתמוטטות עצבים ומשגע את כל המפעל, בשני המקרים ניתן לראות כיצד המכונה שולטת בצ'פלין ובפועלים כאילו היו רובוטים, כלומר, חפצים ולא בני אדם
יעקוב, גיבור סיפורנו, שקוע עמוק בחשבונות כספיים של כל דבר ודבר, הוא אינו מסוגל לראות מעבר לחומר. הוא מבצע פעולה הפוכה מהאנשה, שהיא לקיחת דומם או בעל חיים והפיכתו לבעל תכונות אנושיות. יעקוב עושה חיפצון (מלשון חפץ) של בני האדם מסביבו, הוא שולל מהם את תכונותיהם האנושיות (דה-הומניזציה). דוגמא לכך אנחנו יכולים לראות באופן בו הוא מתייחס לאשתו מארפה הגוססת, הנשענת על התנור כדי שלא יגער בה שהיא שוכבת. יעקוב "הוציא את אמת המידה שלו העשויה ברזל, קרב אל הזקנה ונטל את מידותיה. אחר כך עלתה היא על יצועה."
פעולת החיפצון (ראיפיקציה) מלמדת במקרה שלנו על גבר אדיש לאשתו. אולם חוקרים רבים חיפשו אחר חיפצון באופן שבו אנשים וארגונים מתייחסים לאנשים אחרים בחיים האמיתיים. פמיניסטיות רבות טוענות שגברים רבים מחפצנים נשים כשהם מתייחסים אליהן כאל אובייקטים מיניים בלבד, מרקס והוגים שהלכו בעקבותיו כתבו על האופן שבו הפועלים עוברים חיפצון ומתייחסים להם אך ורק כאל מספרים ומכונות. סצנה מפורסמת של צ'ארלי צ'פלין (שהושפע ממרקס) מן הסרט 'זמנים מודרניים' עושה פרודיה על האופן בו מנוהל המפעל שמבקש לחסוך כל רגע בשם הקפיטליזם ובכך הופך את פועליו למכונות. בדקות הראשונות של הקטע רואים כיצד צ'פלין הופך לשפן ניסויים של מכונת האכלה ובהמשך רואים כיצד הוא סובל מהתמוטטות עצבים ומשגע את כל המפעל, בשני המקרים ניתן לראות כיצד המכונה שולטת בצ'פלין ובפועלים כאילו היו רובוטים, כלומר, חפצים ולא בני אדם
(הדיבור הסמוי (מונולוג פנימי
ראינו כיצד מחפצן יעקוב את מארפה כשהוא מודד אותה עבור ארון המתים בעודה חיה. אך אם נקרא בזהירות את הפסקה הפותחת את הסיפור נבחין שגם המספר מחפצן את מארפה:
הוא חי חיי דלות, כמוהו כאיכר פשוט, בביקתה ישנה ולא גדולה, שכל כולה חדר אחד. ובחדר ההוא - מארפה, תנור, מיטה-לשניים, ארונות מתים, שולחן-עבודה וכל מטלטלי משק הבית.
נדמה, אם כן, שהמספר הכל-יודע שלנו אינו כה תמים - וזה זמן טוב להיזכר בכלל שלנו לגבי מספרים - 'כבדהו וחשדהו'. אולם דמות המספר אינה דומיננטית בסיפור, אין לה שם כמו במקרה של אדוארד ב'חיזו בטטה', כאן מסתפק המספר במה שנראים כתיאורים תמימים של הדמויות, המרחב והעלילה. והנה - במקרה זה אנחנו יכולים לראות שהאופן בו המספר רואה את מארפה תואם את האופן בו יעקוב, הדמות הראשית, רואה אותה. במקרה כזה, ניתן לומר שהמספר נכנס לתודעתו של הגיבור ומדבר כאילו מתוך מוחו, למרות שעל פניו, מתואר יעקוב בגוף שלישי והמספר חיצוני לו. לתופעה הספרותית הזו קוראים מונולוג פנימי (שזה תרגום לא מוצלח מאנגלית) או דיבור סמוי או דיבור נגוע. דווקא שני השמות האחרונים מוצלחים יותר בתיאור התחבולה הספרותית, שכן הדיבור של הדמות סמוי בדברי המספר הניטרלי, או לחילופין - הדיבור הניטרלי של המספר נגוע במחשבות הדמות. אולם, השם הנפוץ עדיין הוא 'מונולוג פנימי'. דוגמא לדיבור הסמוי ניתן לראות באופן בו משתלבות מחשבותיה של בסי פופקין בתיאור המספר את קורותיה
הוא חי חיי דלות, כמוהו כאיכר פשוט, בביקתה ישנה ולא גדולה, שכל כולה חדר אחד. ובחדר ההוא - מארפה, תנור, מיטה-לשניים, ארונות מתים, שולחן-עבודה וכל מטלטלי משק הבית.
נדמה, אם כן, שהמספר הכל-יודע שלנו אינו כה תמים - וזה זמן טוב להיזכר בכלל שלנו לגבי מספרים - 'כבדהו וחשדהו'. אולם דמות המספר אינה דומיננטית בסיפור, אין לה שם כמו במקרה של אדוארד ב'חיזו בטטה', כאן מסתפק המספר במה שנראים כתיאורים תמימים של הדמויות, המרחב והעלילה. והנה - במקרה זה אנחנו יכולים לראות שהאופן בו המספר רואה את מארפה תואם את האופן בו יעקוב, הדמות הראשית, רואה אותה. במקרה כזה, ניתן לומר שהמספר נכנס לתודעתו של הגיבור ומדבר כאילו מתוך מוחו, למרות שעל פניו, מתואר יעקוב בגוף שלישי והמספר חיצוני לו. לתופעה הספרותית הזו קוראים מונולוג פנימי (שזה תרגום לא מוצלח מאנגלית) או דיבור סמוי או דיבור נגוע. דווקא שני השמות האחרונים מוצלחים יותר בתיאור התחבולה הספרותית, שכן הדיבור של הדמות סמוי בדברי המספר הניטרלי, או לחילופין - הדיבור הניטרלי של המספר נגוע במחשבות הדמות. אולם, השם הנפוץ עדיין הוא 'מונולוג פנימי'. דוגמא לדיבור הסמוי ניתן לראות באופן בו משתלבות מחשבותיה של בסי פופקין בתיאור המספר את קורותיה
לבד מן הצרות האנושיות, סבלה בסי מפני שדים, רוחות וכוחות רעים. היא החביאה את משקפיה בארון-הלילה, ומצאה אותם בנעלי הבית. היא שמה את בקבוק הצבע בארון התרופות; ימים לאחר מכן גילתה אותו מתחת לכר. פעם השאירה סיר מלא חמיצה במקרר, אך הבלתי-נראה נטל אותו משם, ואחרי חיפושים ממושכים נתקלה בו בארון הבגדים. ... מה שעבר עליה, כמה תעלולים עוללו לה וכמה היה עליה להיאבק שלא לגווע ושלא תיטרף דעתה, רק אלוהים יודע. היא ויתרה על מכשיר הטלפון, מפני שסחטנים ודגנראטים הטרידו אותה יומם וליל, כשהם מנסים להוציא ממנה סודות. החלבן הפורטוריקני ניסה פעם לאנוס אותה. הנער השליח מחנות המכולת ניסה לשרוף את חפצי-ביתה בסיגריה. חברת ההשכרה והשרת השריצו את ביתה בחולדות, עכברים ומקקים, כדי לגרשה מדירתה השכורה, שבה התגוררה למעלה משלושים שנה.
מקריאת הפסקה ברור לנו שהדברים שבסי חושבת הם דמיוניים, היא הרי פרנואידית לגמרי. אולם המספר אינו קורא לה פרנואידית אלא דווקא מתמזג עם תודעתה ומספר לנו את הדברים כפי שבסי היתה קרוב לודאי מספרת אותם בדיבור ישיר. השדים, הזרים המאיימים, הבלתי-נראה, כולם נתפסים פתאום כאמיתיים לגמרי. גם מקצב הכתיבה המהיר מזכיר את נשימותיה של אשה מבוגרת הנסערת מכל מי שתוקף אותה. דוגמא נוספת לדיבור סמוי, מתוחכמת יותר, היא האופן בו מתאר המספר בהמשך הסיפור את 'גברים בחולצות מיוזעות מזגו אל קירבם - מיץ פאפאיה ואננס, בחיפזון, כמתאמצים לכבות דליקה שאכלה את קרביהם' - המספר משתמש בדימוי המעצים את פראיות הכרך הניו-יורקי, הגברים המיוזעים מביאים את הג'ונגל שממנו מגיעים הפירות האקזוטיים אל הג'ונגל העירוני. בקרביהם בוערת דליקה והם מנסים בחיפזון לכבות אותה. תיאור זה משקף לדעתי את האופן בו בסי קולטת את הרחוב ואת העוברים ושבים בו - היא חשה כאילו היא בג'ונגל, פגיעה וחשופה לגברים שיצריהם הם כמו דליקה. אך שוב, המספר הוא שמביא לקורא את המידע הזה, והפעם במסגרת תיאור המרחב העירוני שבסי מרגישה אבודה בו. ניתן לומר שמדובר גם כאן בדיבור סמוי, אך הפעם משולב הדבר עם המטונימיה של המרחב לחרדותיה הנפשיות של בסי |
נחזור לסיפור 'כינורו של רוטשילד', בכל זאת, למרות ששפטנו את יעקוב לחומרה על אופן התייחסותו לאשתו, כשם שהוא שופט את עצמו בסוף הסיפור, הרי שהמספר טורח להזכיר לנו שיעקוב אינו כולו 'ברונזה' בלתי חדירה. המיוחד בו הוא שהוא מנגן בכינור, ולכינור זה הוא נקשר מאוד. האופן בו הוא שולח יד לגעת בו בלילה גורמת לנו לחשוב שהוא מאניש את הכינור ומתייחס אליו ממש כמו לחבר או לילד קטן. כך גם בסוף הסיפור, כשיעקוב מבין שבגלל חישובי הפסדיו הכספיים העתידיים התנתק מעברו ומן ההווה, ובגלל חשבונותיו החומריים התנתק מכל חשבון נפש, הוא מחליט שיותיר משהו אחריו - ירושה צנועה שהיא הכינור. הכינור אוצר בתוכו את היגון של יעקוב, וכך האיש העצור והמופנם דווקא מצליח לגעת באנשים רבים לאחר מותו כשהכינור, ילדו הקטן, מצליח להרטיט את ליבותיהם של רבים שעה שרוטשילד היהודי מנגן בו