'המספר - 'כבדהו וחשדהו
כפי שלכל שיר היה דובר, כך גם לכל סיפור יש מספר. ושוב, כפי שידענו כקוראים להפריד בין המשורר לבין הדובר כך עלינו לזכור להפריד בין המחבר למספר. כמובן שלעתים תהיה חפיפה מסוימת בין השניים, אבל מכיוון והמשורר והמחבר הינם בני-אדם אמיתיים, ומכאן שהם מסוגלים להשתנות ולשנות את דעתם, הם אינם כמו הדובר או המספר ש"קפאו" ביצירה הכתובה על הדף. ולכן, גם אם מחבר מצהיר שסיפורו הינו אוטוביוגרפי, כלומר שמחברו, מספרו והגיבור שלו הינם אותו אדם, הרי שבניגוד לדמות הכתובה או לדמות המספר - האדם משתנה ללא הרף.
המספר, אם כן, הוא דמות לכל דבר ועניין. הדמות הזו יכולה להשתתף במהלך העלילה ויכולה להתמקד רק בלספר את הסיפור, אולם כמו בכל דמות - גם למספר יש מניעים משלו, את מה שהוא בוחר לגלות ומה שהוא בוחר להסתיר, יש לו את האופן הסובייקטיבי שבו שהוא מבין את הסיפור ומכאן גם את הסגנון שלו. דמות המספר יכולה לנוע בין דמות של מספר כל יודע וניטרלי שקשה מאוד לעמוד על אופיו ומניעיו לבין דמות מספר הדוברת כל הזמן בגוף ראשון והיא דמות פעילה בעלילה. המקרה האחרון הוא המקרה של אדוארד בסיפורו המקסים של סמי ברדוגו - חיזו בטטה. עלינו לזכור תמיד את הכלל - 'כבדהו וחשדהו' בכל הנוגע לדמות המספר. אין להתייחס למספר כאל גורם אובייקטיבי חסר-פניות ואסור לנו לקבל את אופן הסתכלותו על הסיפור כדבר תמים שאין לפקפק בו. זה לא כל כך פשוט לחשוד במספר כל הזמן, עלינו כקוראים להתמודד עם מוסכמות ספרותיות בנות אלפי שנים אשר לפיהן המספר הכל-יודע תמיד התקבל כדובר אמת ופעמים רבות כלל לא התייחסו אליו. כאשר התורה נפתחת בפסוק: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אנחנו לא מקדישים מחשבה לשאלה מי נכח שם כדי לתעד זאת. הנחת המוצא היא שאלהים הוא שמספר לנו את סיפור הבריאה, אבל משום מה הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי. כאשר מתוארים רגשותיו של אלהים בהמשך הסיפור אנחנו לא עוצרים ושואלים, בדרך כלל, מאיפה מגיע המידע הזה והאם הוא אמין בכלל. במידה רבה, אמונתנו התמימה שהמספר הכל יודע בסיפור הוא אמין, הכרחית - שהרי אם נפקפק בכל דבר שהמספר מוסר לנו - כיצד נוכל לקרוא את הסיפור? יתרה מכך, מדוע שמספר כל-יודע שכזה ינסה לשטות בנו מלכתחילה? בכל מקרה, הנחת המוצא ממשיכה להיות שהמספר הכל-יודע אמין, אך לעתים נחפש את החריקות והצרימות בתיאוריו שמלמדים אותנו שאופן הסתכלותו על המציאות היא פרשנית בטיבה
המספר, אם כן, הוא דמות לכל דבר ועניין. הדמות הזו יכולה להשתתף במהלך העלילה ויכולה להתמקד רק בלספר את הסיפור, אולם כמו בכל דמות - גם למספר יש מניעים משלו, את מה שהוא בוחר לגלות ומה שהוא בוחר להסתיר, יש לו את האופן הסובייקטיבי שבו שהוא מבין את הסיפור ומכאן גם את הסגנון שלו. דמות המספר יכולה לנוע בין דמות של מספר כל יודע וניטרלי שקשה מאוד לעמוד על אופיו ומניעיו לבין דמות מספר הדוברת כל הזמן בגוף ראשון והיא דמות פעילה בעלילה. המקרה האחרון הוא המקרה של אדוארד בסיפורו המקסים של סמי ברדוגו - חיזו בטטה. עלינו לזכור תמיד את הכלל - 'כבדהו וחשדהו' בכל הנוגע לדמות המספר. אין להתייחס למספר כאל גורם אובייקטיבי חסר-פניות ואסור לנו לקבל את אופן הסתכלותו על הסיפור כדבר תמים שאין לפקפק בו. זה לא כל כך פשוט לחשוד במספר כל הזמן, עלינו כקוראים להתמודד עם מוסכמות ספרותיות בנות אלפי שנים אשר לפיהן המספר הכל-יודע תמיד התקבל כדובר אמת ופעמים רבות כלל לא התייחסו אליו. כאשר התורה נפתחת בפסוק: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אנחנו לא מקדישים מחשבה לשאלה מי נכח שם כדי לתעד זאת. הנחת המוצא היא שאלהים הוא שמספר לנו את סיפור הבריאה, אבל משום מה הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי. כאשר מתוארים רגשותיו של אלהים בהמשך הסיפור אנחנו לא עוצרים ושואלים, בדרך כלל, מאיפה מגיע המידע הזה והאם הוא אמין בכלל. במידה רבה, אמונתנו התמימה שהמספר הכל יודע בסיפור הוא אמין, הכרחית - שהרי אם נפקפק בכל דבר שהמספר מוסר לנו - כיצד נוכל לקרוא את הסיפור? יתרה מכך, מדוע שמספר כל-יודע שכזה ינסה לשטות בנו מלכתחילה? בכל מקרה, הנחת המוצא ממשיכה להיות שהמספר הכל-יודע אמין, אך לעתים נחפש את החריקות והצרימות בתיאוריו שמלמדים אותנו שאופן הסתכלותו על המציאות היא פרשנית בטיבה
חיזו בטטה' מאת סמי ברדוגו'
הסופר סמי ברדוגו
קראו את סיפורו של סמי ברדוגו ושימו לב בעיקר למספר בגוף ראשון, אדוארד, הקרוי גם 'חיזו' (גזר במרוקאית). כיצד הוא בוחר לתאר את הדברים? מה הוא בוחר לא לספר? האם הוא מספר יותר על עצמו או יותר על משפחתו, ואולי הוא לא עושה בכלל הפרדה בין השניים? לאחר תום הקריאה בחרו שתיים או שלוש שאלות מן השאלות הבאות וענו עליהן.
שאלות על הסיפור
1. קראו שוב את הסיפור עד שורה 153 והגדירו את יחסי חיזו ובטטה, אדוארד ושמעון
2. קראו שוב את הסיפור עד שורה 153 והגדירו את יחסי חיזו ואימו
3. קראו את הפסקה משורה 100 עד שורה 132 - מדוע מסופר לנו על הנסיעה לחתונה?
4. קראו את הפסקה האחרונה של הסיפור - כיצד מסתיים הסיפור? מה השתנה מן הפתיחה?
5. קראו משורה 153 עד שורה 205 - תארו את ההתפתחות בדמותו של אדוארד, אם ישנה כזו
6. קראו שוב את הסיפור ונסו למצוא בו תחושות תסכול ומחאה אנטי-ממסדיים וביקורת חברתית
7. בסיפור בולט מוטיב העיניים, נסו להסביר מה משמעות מוטיב זה ומה אומר הסיפור על הראיה או העיוורון (תתחילו מלסמן את הופעת מוטיב העיניים והראיה בסיפור).
לאחר שעניתם על השאלות, נסו לענות על השאלה המפתה - האם אדוארד התבגר במהלך הסיפור? האם השלים את שלב גיל ההתבגרות? כדי לענות על השאלה הזו קראו על שלב גיל ההתבגרות לפי התיאוריה של הפסיכולוג המפורסם אריקסון
שאלות על הסיפור
1. קראו שוב את הסיפור עד שורה 153 והגדירו את יחסי חיזו ובטטה, אדוארד ושמעון
2. קראו שוב את הסיפור עד שורה 153 והגדירו את יחסי חיזו ואימו
3. קראו את הפסקה משורה 100 עד שורה 132 - מדוע מסופר לנו על הנסיעה לחתונה?
4. קראו את הפסקה האחרונה של הסיפור - כיצד מסתיים הסיפור? מה השתנה מן הפתיחה?
5. קראו משורה 153 עד שורה 205 - תארו את ההתפתחות בדמותו של אדוארד, אם ישנה כזו
6. קראו שוב את הסיפור ונסו למצוא בו תחושות תסכול ומחאה אנטי-ממסדיים וביקורת חברתית
7. בסיפור בולט מוטיב העיניים, נסו להסביר מה משמעות מוטיב זה ומה אומר הסיפור על הראיה או העיוורון (תתחילו מלסמן את הופעת מוטיב העיניים והראיה בסיפור).
לאחר שעניתם על השאלות, נסו לענות על השאלה המפתה - האם אדוארד התבגר במהלך הסיפור? האם השלים את שלב גיל ההתבגרות? כדי לענות על השאלה הזו קראו על שלב גיל ההתבגרות לפי התיאוריה של הפסיכולוג המפורסם אריקסון
"הרגשתי שהם ההוכחה לכישלון שלנו מול החיים"
לקראת סוף הסיפור כאשר שני החובשים מטפלים באימו של אדוארד, נראה שעיניו המחוזקות גזר של אדוארד רואות סוף סוף את מה שמרגיש הקורא לאורך הסיפור - שיש משהו חסר נחת, לא נכון, בתפקוד המשפחה הקטנה והאינטנסיבית הזו. האופן שבו החובשים נכנסים לתוך המשפחה ומסוגלים באחת להפוך את האם לילדה קטנה המטופלת על ידם במסירות ולדחוק הצידה את שמעון ואדוארד - ממחיש יותר מכל לאדוארד שהמשולש הסגור קל להיפרץ. המשולש הזה הוא למעשה הסיפור כולו. מרגע שאנחנו מתחילים להקשיב לאדוארד המספר אנחנו רואים כיצד הוא אינו מפריד כלל בינו לבין אימו ושמעון. קל לראות זאת בכינויים שמודבקים להם על ידיו ועל ידי הסביבה החיצונית שכמעט אינה נזכרת:
אדוארד - נקרא חיזו
שמעון - נקרא בטטה
האמא - שאין לה שם פרטי בסיפור, נקראת על ידי הסביבה חיזו בטטה
למעשה, שלושת בני המשפחה הם סינקדוכות של ישות אחת וכסינקדוכות אין להם קיום עצמאי. סינקדוכה היא מטפורה שבה משתמשים בחלק מן השלם כדי להעיד על השלם. לדוגמא: בביטוי 'חסרות ידיים עובדות' הכוונה למחסור בפועלים שהידיים שייכות להם. בסיפור שלנו חיזו הוא העיניים של המשפחה, והוא קנאי לתפקידו, שמעון הוא מעין הגוף המשפחתי בגלל נטייתו לאתלטיות והאם היא מעין השכל השולט בכל האיברים. אולם כל דמות היא רק איבר בתוך המכלול המשפחתי. ניתן לסכם את דמות המספר, ודמותו של אדוארד בכך שאין לו 'אני' נפרד, כלומר, זהות נפרדת ועצמאית מיתר דיירי הבית. קראו שוב את הפסקה הראשונה של הסיפור וחפשו אחר רמזים שמעידים על קביעה זו.
לא תמיד תיאוריות פסיכולוגיות מסייעות לקריאה ופרשנות של יצירות ספרותיות, פעמים רבות הן יכולות להוליך אותנו לקריאה פשטנית ושטחית. אבל אם נבחר להיעזר באריקסון שבסך הכל מתמלל למושגים מדעיים תחושה פנימית שכולנו נושאים בגיל ההתבגרות, שזהו שלב מעבר בו אנחנו נפרדים יותר ויותר מהורינו ומגבשים לנו איזו זהות עצמאית, אז ניתן לומר שאדוארד חווה התבגרות טראומטית שמונעת ממנו גיבוש זהות עצמית. מן הבחינה הזו, התחושה בסוף הסיפור שאדוארד נכנס לנעליה של אימו. ושימו לב כיצד פונה אליו האם האומללה המוטלת בפרדס: 'חיזו בטטה, ילד שלי קטן, לא יכולה יותר' - חיזו הופך לחיזו בטטה מעתה והלאה.
נסו לענות על השאלה מתוך מבחן הבגרות של קיץ תשס"ט
אדוארד - נקרא חיזו
שמעון - נקרא בטטה
האמא - שאין לה שם פרטי בסיפור, נקראת על ידי הסביבה חיזו בטטה
למעשה, שלושת בני המשפחה הם סינקדוכות של ישות אחת וכסינקדוכות אין להם קיום עצמאי. סינקדוכה היא מטפורה שבה משתמשים בחלק מן השלם כדי להעיד על השלם. לדוגמא: בביטוי 'חסרות ידיים עובדות' הכוונה למחסור בפועלים שהידיים שייכות להם. בסיפור שלנו חיזו הוא העיניים של המשפחה, והוא קנאי לתפקידו, שמעון הוא מעין הגוף המשפחתי בגלל נטייתו לאתלטיות והאם היא מעין השכל השולט בכל האיברים. אולם כל דמות היא רק איבר בתוך המכלול המשפחתי. ניתן לסכם את דמות המספר, ודמותו של אדוארד בכך שאין לו 'אני' נפרד, כלומר, זהות נפרדת ועצמאית מיתר דיירי הבית. קראו שוב את הפסקה הראשונה של הסיפור וחפשו אחר רמזים שמעידים על קביעה זו.
לא תמיד תיאוריות פסיכולוגיות מסייעות לקריאה ופרשנות של יצירות ספרותיות, פעמים רבות הן יכולות להוליך אותנו לקריאה פשטנית ושטחית. אבל אם נבחר להיעזר באריקסון שבסך הכל מתמלל למושגים מדעיים תחושה פנימית שכולנו נושאים בגיל ההתבגרות, שזהו שלב מעבר בו אנחנו נפרדים יותר ויותר מהורינו ומגבשים לנו איזו זהות עצמאית, אז ניתן לומר שאדוארד חווה התבגרות טראומטית שמונעת ממנו גיבוש זהות עצמית. מן הבחינה הזו, התחושה בסוף הסיפור שאדוארד נכנס לנעליה של אימו. ושימו לב כיצד פונה אליו האם האומללה המוטלת בפרדס: 'חיזו בטטה, ילד שלי קטן, לא יכולה יותר' - חיזו הופך לחיזו בטטה מעתה והלאה.
נסו לענות על השאלה מתוך מבחן הבגרות של קיץ תשס"ט
כדאי להתעכב לרגע על הנחת המוצא שלקחנו כברורה מאליה שיש בכלל 'אני' נפרד ועצמאי. בגלל הנחת מוצא זו אנחנו מסבירים את אי-הנחת שלנו מהמשפחה בסיפור, שהרי בגלל שאינם אנשים עצמאיים ונבדלים זה מזה, משהו במשפחה מטריד אותנו. צריך לזכור שזוהי הנחת מוצא שאפשר לערער עליה וזהו פתח לדיון ארוך ומעניין שהעסיק פילוסופים והוגים רבים - מהו בכלל 'האני' הזה, האם הוא קיים לכשעצמו והאם אנחנו יכולים באמת לנתק בינו לבין החברה הסובבת אותו? בעולמנו כל אחד נדרש להגדיר את עצמו ולחזק את זהותו גם כזהות אינדיבידואלית, כלומר מובחנת מזהויות של אנשים אחרים וגם כזהות חברתית, כזו המחוברת למשפחה, יישוב, בית-ספר, אומה ועוד. יצירות רבות, בעיקר במאה ה-20, הוקדשו לבחינת היחס בין היחיד לחברה וכמעט כולן בודקות עד כמה 'האני' נשאר 'אני' לאורך חייו, כלומר, עד כמה אנחנו נאמנים לעצמנו. וכדאי להיזכר בשיר מכונן מ'פרפר נחמד' שמנסה לבסס את קיומו של 'האני' היציב שחסר לנו מאוד בסיפורו של ברדוגו