סיפור אהבה' מאת אהרן אפלפלד'
אהרן אפלפלד
נושא הסיפור 'סיפור אהבה' דומה במידה רבה לנושא המרכזי ב'כינורו של רוטשילד' ו'המפתח' - ההתמודדות עם הזיכרון והעבר והשפעתו של הזיכרון על חיינו בהווה. הנחת המוצא של שלושת הסיפורים היא שההתנתקות מן העבר גורמת סבל בהווה ורק חידוש הקשר עם העבר יביא לגאולת הגיבור. החטא החוזר על עצמו אצל שלושת הגיבורים: בסי, יעקוב וקובה, הוא שהם מנסים להתכחש למה שקרה. כמו בשני הסיפורים הקודמים גם כאן משלים הגיבור עם עברו והולך לעולמו. בסי פופקין מתאחדת עם סם בעלה המת (מותה הוא מרומז בלבד), יעקוב יתאחד עם מארפה והתינוקת המתה שהיתה להם ואילו קובה, גיבור סיפורנו זה, מתאחד עם אשתו הראשונה ובתו בת ה-11 שנספו בשואה. אולם הדרך שבה מוביל הסופר את הסיפור שונה במקרה של אפלפלד.
קובה ורוזה הם זוג נשוי בעל הפרש גילאים רב. חייהם מתוארים כל הזמן כשלווה הזורמת לאיטה ואין לה מעצור, המספר הכל-יודע מציג את הזוגיות שלהם כזוגיות שלווה ומנומסת. רוזה מעריצה את קובה, קובה דואג לרוזה ומטפל בה כשהיא נוקעת את רגלה. אך הקורא לא יכול שלא להרגיש שזהו סיפור אהבה עגום למדי - שהסיבה שקובה שוכב לישון עם בגדיו במסדרון היא שאין תשוקה בין בני הזוג ואין להם חיי אישות, ולאו דווקא - כפי שמציג המספר הכל-יודע - בגלל דאגתו לשינתה הערבה. אל תוך אי-הנחת של הקורא מסיפור האהבה הזה נכנס הלא-מודע בדמות החלומות התוקפים את קובה ובדמות המחלה הפסיכוסומטית שמביאה בסוף לפטירתו. נדמה ש'משהו' מתחת לפני השטח מטריד את מנוחת הדמויות ומפר את שלוות חייהן. השאלה היא מהו ה"משהו" הזה
קובה ורוזה הם זוג נשוי בעל הפרש גילאים רב. חייהם מתוארים כל הזמן כשלווה הזורמת לאיטה ואין לה מעצור, המספר הכל-יודע מציג את הזוגיות שלהם כזוגיות שלווה ומנומסת. רוזה מעריצה את קובה, קובה דואג לרוזה ומטפל בה כשהיא נוקעת את רגלה. אך הקורא לא יכול שלא להרגיש שזהו סיפור אהבה עגום למדי - שהסיבה שקובה שוכב לישון עם בגדיו במסדרון היא שאין תשוקה בין בני הזוג ואין להם חיי אישות, ולאו דווקא - כפי שמציג המספר הכל-יודע - בגלל דאגתו לשינתה הערבה. אל תוך אי-הנחת של הקורא מסיפור האהבה הזה נכנס הלא-מודע בדמות החלומות התוקפים את קובה ובדמות המחלה הפסיכוסומטית שמביאה בסוף לפטירתו. נדמה ש'משהו' מתחת לפני השטח מטריד את מנוחת הדמויות ומפר את שלוות חייהן. השאלה היא מהו ה"משהו" הזה
אירוניה
אחד הדברים הראשונים שאנו שמים לב אליהם בקריאת הסיפור הוא האירוניה. הסיפור נקרא בפשטות 'סיפור אהבה' אולם כשאנחנו קוראים את הפסקאות הראשונות אנחנו מרגישים שאין כאן אהבה אמיתית, לפחות בקריאה ראשונית. נדמה לנו שהכותרת של הסיפור היא כותרת אירונית. אך מהי בדיוק אירוניה
הביטו בתמונות המופיעות למטה ונסו להסביר מה משך את תשומת ליבו של הצלם אלכס ליבק כשצילם אותן
הביטו בתמונות המופיעות למטה ונסו להסביר מה משך את תשומת ליבו של הצלם אלכס ליבק כשצילם אותן
שתי התמונות הומוריסטיות בדרכן, בתמונה הימנית ניתן לראות את הניגוד החריף בין חזונו של הרצל על מדינת היהודים לבין הקבלן הערבי שמשפץ את האנדרטה לזכרו של חוזה המדינה. בתמונה השמאלית, הבוטה יותר, האירוניה היא דווקא הקישור שעושים הצלם והמתבונן בתמונה בין אופן הניפוח של כלב הגומי לבין פעולות אחרות שהשתיקה יפה להן. אבל גם אחרי שתי הדוגמאות האלה אנחנו לא באמת קרבים לתשובה לשאלה - מהי אירוניה. כדי להגיע אליה כדאי להתחיל ממספר הגדרות או תנאים לאירוניה:
האירוניה היא תמיד תופעה בעלת שני רבדים, רובד גלוי ורובד סמוי
בין שני הרבדים הללו יש סוג מסוים של ניגוד או מתח שלעתים קרובות לובש אופי של סתירה
באירוניה יש תמיד סוג של התחפשות, נאיביות מעושה, כלומר - האירוניה תעמיד פנים שהיא אינה קיימת. אך הנמענים שלה - הצופה, הקורא, המאזין - יודעים שהיא קיימת, אחרת אינה פועלת באמת
באירוניה ישנה הדמות האירונית (שאינה מודעת לאירוניה) ובעל האירוניה (שמודע לאירוניה). בעל האירוניה יהיה פעמים רבות הנמען - הצופה, הקורא או המאזין, אך יכול להיות גם דמות אחרת
אם נחזור לשתי התמונות של ליבק, נראה שבתמונה הימנית בעל האירוניה הם הצלם והמתבונן בתמונה ואילו הדמות האירונית יכולה להיות הרצל שאינו מודע לנעשה שנים רבות לאחר מותו ולפער שנוצר בין הרובד הסמוי לרובד הגלוי. ברובד הגלוי - מדובר בשיפוץ תמים של אנדרטה על ידי קבלן ערבי. ברובד הסמוי מבין הצופה שמדובר על סטייה אידיאולוגית ממשנתו של הרצל (הרצל במקרה הזה כסמל הציונות המוכרת, הדוגלת בעבודה עברית, ולאו דווקא משנתו של הרצל האיש שבודאי היתה גאה בשילוב הקבלן הערבי בשיפוץ האנדרטה). המתח בין שני הרובדים יוצר את האירוניה בתמונה, ואת החיוך על פני המתבונן.
בתמונה השניה הדמות האירונית הבולטת היא האיש המנפח את בובת הכלב. בעלי האירוניה הם אנחנו. הרובד הגלוי הוא בסך הכל איש שמנפח בובה בים, אם זה לא היה תמים, זה לא היה אירוני וזה לא היה מצחיק בכלל. כל כוחה של הסצנה היא שהיא תמימה לחלוטין ואילו הצלם זיהה בה אירוניה ולכן צילם אותה והפך אותה ליצירת אומנות. ברובד הסמוי לדמות האירונית, כלומר לאיש המנפח את הכלב, אנחנו רואים עד כמה בוטה וסקסואלית הסצנה. לא מספיק שראשו של האיש תקוע בין רגליו האחוריות של הכלב, הרי שברור שהבובה גם מחייכת. הרובד הסמוי הוא הרובד המיני שנמצא ברקע התמונה הזו ומצחיק אותנו מאוד . נסו לחשוב, מהי האירוניה בקריקטורה הבאה
האירוניה היא תמיד תופעה בעלת שני רבדים, רובד גלוי ורובד סמוי
בין שני הרבדים הללו יש סוג מסוים של ניגוד או מתח שלעתים קרובות לובש אופי של סתירה
באירוניה יש תמיד סוג של התחפשות, נאיביות מעושה, כלומר - האירוניה תעמיד פנים שהיא אינה קיימת. אך הנמענים שלה - הצופה, הקורא, המאזין - יודעים שהיא קיימת, אחרת אינה פועלת באמת
באירוניה ישנה הדמות האירונית (שאינה מודעת לאירוניה) ובעל האירוניה (שמודע לאירוניה). בעל האירוניה יהיה פעמים רבות הנמען - הצופה, הקורא או המאזין, אך יכול להיות גם דמות אחרת
אם נחזור לשתי התמונות של ליבק, נראה שבתמונה הימנית בעל האירוניה הם הצלם והמתבונן בתמונה ואילו הדמות האירונית יכולה להיות הרצל שאינו מודע לנעשה שנים רבות לאחר מותו ולפער שנוצר בין הרובד הסמוי לרובד הגלוי. ברובד הגלוי - מדובר בשיפוץ תמים של אנדרטה על ידי קבלן ערבי. ברובד הסמוי מבין הצופה שמדובר על סטייה אידיאולוגית ממשנתו של הרצל (הרצל במקרה הזה כסמל הציונות המוכרת, הדוגלת בעבודה עברית, ולאו דווקא משנתו של הרצל האיש שבודאי היתה גאה בשילוב הקבלן הערבי בשיפוץ האנדרטה). המתח בין שני הרובדים יוצר את האירוניה בתמונה, ואת החיוך על פני המתבונן.
בתמונה השניה הדמות האירונית הבולטת היא האיש המנפח את בובת הכלב. בעלי האירוניה הם אנחנו. הרובד הגלוי הוא בסך הכל איש שמנפח בובה בים, אם זה לא היה תמים, זה לא היה אירוני וזה לא היה מצחיק בכלל. כל כוחה של הסצנה היא שהיא תמימה לחלוטין ואילו הצלם זיהה בה אירוניה ולכן צילם אותה והפך אותה ליצירת אומנות. ברובד הסמוי לדמות האירונית, כלומר לאיש המנפח את הכלב, אנחנו רואים עד כמה בוטה וסקסואלית הסצנה. לא מספיק שראשו של האיש תקוע בין רגליו האחוריות של הכלב, הרי שברור שהבובה גם מחייכת. הרובד הסמוי הוא הרובד המיני שנמצא ברקע התמונה הזו ומצחיק אותנו מאוד . נסו לחשוב, מהי האירוניה בקריקטורה הבאה
וַיּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ - אירוניה טרגית
בדוגמאות עד כה השתדלתי להביא דוגמאות לאירוניה קומית, אירוניה שבה הפער בין הגלוי לסמוי מעורר בנו צחוק. האירוניה הקומית, המככבת בבדיחות רבות, גם מלמדת אותנו בדרכה החביבה שדברים אינם כפי שהם. הפילוסוף הדני קירקגור, אבי האקזיסטנציאליזם, טען שרק האירוניה מראה את הדברים כפי שהם. כלומר, האירוניה היא שחושפת למרבה ההפתעה את האמת האמיתית והסמויה. כאשר לאמת הזו יש השלכות עצובות, האירוניה הופכת להיות אירוניה טרגית. אם אדיפוס המלך מנסה להילחם בגורל שניבא לו טירסיאס הנביא העיוור ולהימלט ממי שהוא יודע שהם הוריו, הרי שהאירוניה הטרגית תהיה שאדיפוס יפגוש את הוריו האמיתיים, יהרוג את אביו ועם אימו ישכב. אין שום דבר מצחיק בזה, אך זה בה ללמד אותנו את אותו הלקח - שהאדם אינו יכול לשלוט בגורל, ושהדברים אינם כפי שהם נראים לדמות האירונית. דווקא טירסיאס הנביא העיוור הוא שראה את האמת, אבל אף הוא לא יכל למנוע את האסון.
בסיפור המקראי על דוד ובת-שבע (שמואל ב, יא-יב), האירוניה משמשת כלי ספרותי חשוב. לא רק שאוריה הוא דמות טרגית כשהוא מביא בעצמו ליואב, שר הצבא, את המכתב שבו נחתם גזר-דינו למות, הרי שבהמשך, כאשר נתן מספר לדוד את משל כבשת הרש, כועס דוד על האיש העשיר הדמיוני שגזל את כבשת הרש ודורש להורגו. רק אז מסיר נתן הנביא את לוט המשל מעל הנמשל ומטיח בו - אתה האיש. האירוניה היתה שדוד גזר את דינו של העשיר במשל, אך למעשה, ברובד הנחבא ממנו, הוא כעס על עצמו וגזר את דינו שלו. נתן מבטיח לדוד המלך שאת מה שהוא עשה בסתר, יעשו לו קבל עם ועדה - ונבואתו מתגשמת עם מרד אבשלום. בנושא האירוניה נעסוק בהמשך כאשר נלמד על הטרגדיה הקלסית, אך החשוב במקרה של סיפור דוד ובת-שבע הוא התואם בין השימוש באירוניה לבין המסר של הסיפור. המסר בספר שמואל הוא שאי אפשר להסתיר מאלוהים חטאים, גם לא המלך האהוב והנערץ עד אותו רגע - דוד. האירוניה, שעוסקת תמיד בגלוי ובסמוי, מתאימה לסיפור שעוסק בגלוי (מלך אהוב ונכבד) ובסמוי (מלך חוטא ונואף). ועתה, נחזור לעסוק ב'סיפור אהבה' אל אפלפלד
בסיפור המקראי על דוד ובת-שבע (שמואל ב, יא-יב), האירוניה משמשת כלי ספרותי חשוב. לא רק שאוריה הוא דמות טרגית כשהוא מביא בעצמו ליואב, שר הצבא, את המכתב שבו נחתם גזר-דינו למות, הרי שבהמשך, כאשר נתן מספר לדוד את משל כבשת הרש, כועס דוד על האיש העשיר הדמיוני שגזל את כבשת הרש ודורש להורגו. רק אז מסיר נתן הנביא את לוט המשל מעל הנמשל ומטיח בו - אתה האיש. האירוניה היתה שדוד גזר את דינו של העשיר במשל, אך למעשה, ברובד הנחבא ממנו, הוא כעס על עצמו וגזר את דינו שלו. נתן מבטיח לדוד המלך שאת מה שהוא עשה בסתר, יעשו לו קבל עם ועדה - ונבואתו מתגשמת עם מרד אבשלום. בנושא האירוניה נעסוק בהמשך כאשר נלמד על הטרגדיה הקלסית, אך החשוב במקרה של סיפור דוד ובת-שבע הוא התואם בין השימוש באירוניה לבין המסר של הסיפור. המסר בספר שמואל הוא שאי אפשר להסתיר מאלוהים חטאים, גם לא המלך האהוב והנערץ עד אותו רגע - דוד. האירוניה, שעוסקת תמיד בגלוי ובסמוי, מתאימה לסיפור שעוסק בגלוי (מלך אהוב ונכבד) ובסמוי (מלך חוטא ונואף). ועתה, נחזור לעסוק ב'סיפור אהבה' אל אפלפלד
שאלות על 'סיפור אהבה' והאירוניה
קראו שוב את 'סיפור אהבה' מאת אהרן אפלפלד
1. אתרו את האירוניה בסיפור
2. הסבירו מהו המסר של הסיפור לדעתכם
3. הסבירו את הקשר בין האמצעי הספרותי של האירוניה לבין המסר של הסיפור - היעזרו בהסברים למעלה
1. אתרו את האירוניה בסיפור
2. הסבירו מהו המסר של הסיפור לדעתכם
3. הסבירו את הקשר בין האמצעי הספרותי של האירוניה לבין המסר של הסיפור - היעזרו בהסברים למעלה